האם הכרחי לסגור מוסדות חינוך שנמצאו בהם חולי קורונה מאומתים?

סגירת בתי-ספר שנמצאו בהם חולי קורונה מעוררת שאלות

מאת ברק אברהם, מייסד ומנכ"ל תנועת ביחד-אניה באניה

 

למרות התחושה שכמעט חזרנו לשגרה, הקורונה עדיין כאן והנחיות הממשלה ,הלא עקביות לעתים, עודן משפיעות מאוד על חיי היום יום של כולנו. גם השבוע, ימים ספורים לפני החופש הגדול, נסגרים בתי ספר ותלמידים נשלחים לבתיהם כי נמצא בהם חולה מאומת, ועדיין לא ברור איך ייראה סופה של שנת הלימודים החריגה הזו. בתי הספר שסוגרים את שעריהם חוששים לקחת סיכון של גלי הדבקה של מי שנחשפו לחולים ונוקטים ביתר זהירות ואולי אף יוצאים מהנחה שהתלמידים לא יפסידו חומר לימודי משמעותי בשבוע האחרון ללימודים. על פניו, נראה שזהו צעד של אחריות וסולידריות חברתית. מצד שני, זהו צעד דרמטי שמשאיר מאות ילדים בבתיהם ללא המעטפת הלימודית והחברתית וללא מענה לצרכים בסיסיים. פיזור בתי הספר משבש את מעט השגרה שעוד נותרה לתלמידים מהשנה האחרונה. שגרה שכעת היא חשובה ביותר מפני שמשמעה היא החזרת היציבות וסדר היום הברור והמוכר לחיי התלמידים. לכן, נשאלת השאלה, האם סגירת בתי הספר היא צעד הכרחי? כשחנויות, קניונים, תחבורה ציבורית ואפילו מוסדות תרבות חזרו לפעול, מדוע היד קלה על הדק הסגירה דווקא במוסדות החינוך שאחראים על ההווה ועל עתידם של ילדינו? האם אין בנמצא פתרונות גמישים יותר? האם לא ניתן לאפשר לתלמידים לסיים את שנת הלימודים כראוי ולהעניק להם גם את הפעילויות המהנות שמתלוות לסוף השנה ובמיוחד, לתת להם תחושה של יציבות ושל סיום תהליך? מדוע, למשל, לא לערוך בדיקות קורונה לתלמידים ולבודד רק את מי שנדבקו? נדמה שבהחלטה לסגור בתי ספר לא נלקחו בחשבון כל ההיבטים של טובת התלמידים. בשביל ילדות וילדים שלעתים חסרים בביתם דמויות שפנויות לסייע להם, בית הספר הוא יותר מבייביסיטר ששומר עליהם כשההורים בעבודה. בשבילם, בית הספר הוא בית, שבו נמצא העולם החברתי שלהם ובו נטוע מרכז החיים שלהם. נראה כי אפשר היה, עם השקעה של יותר מאמצים, משאבים ומחשבה, למצוא פתרון אחר, רגיש ונכון יותר לאותם ילדות וילדים.